<h1>תשובות בעלי התוספות סימן פ"ט — תשובת מהר"ם מרוטנבורג</h1>
<h2>דף סו.</h2>
אין פנאי להאריך לכם אלופיי ומיודעיי הנרשמים, אך בקצרה נראה דממה נפשך יש לו לר' יואל להשיב ערבונות של ר' שמעון לר' שמעון. כי הוא לא התפיס לו שום קנין. ואף אם יש עדים כשרים אשר שאלוהו התפסת הקניין ואמר הן, אין בזה כלום שהרי לא פירש להם על מה התפיס קניין, או למי, ומצי למימר אין ודאי התפסתי קניין מכבר לאדם אחר ועל אודות דברים אחרים. וא"כ אם אמת הוא שקודם לכן לא זכה ר' יואל בערבונותיו, משום דבתורת אסמכתא באו לידו, השתא נמי לא זכה ויש לו להחזירם לר' שמעון, דהא לית ליה שום טענה לר' יואל לזכות בהם טפי תחילה. ומה שהוא טוען על ר' יעקב שהוא הקנה בקנין בב"ד חשוב לעשות כל אשר יצוהו ר' יואל. והנה צוהו לתת ה' זקוקים לאחיו שהוא עני, ולשאר עניי העיר ב' זקוקים. נראה דלפי ה"ג כל קניין דפשרה דמעיקרא כהאי גוונא, קודם שנודע לו מה יאמרו לו ליתן ומה יאמרו לו למחול, דלא מהני אי טעין ואמר לא הייתי סבור שיאמרו לי ליתן כל כך, או למחול כל כך. והוה ליה קניין בטעות. וקיימא לן בפ"ק דגיטין [י"ד ע"א] ובכמה דוכתי בתלמוד מוכיח בו דקנין בטעות חוזר. כי זה לשון ההלכות גדולות שכתבו בהלכות דינין, ור"י הביא ברפ"ק דסנהדרין [ו' ע"א], פשרה היכי דמי, כגון ממונא דאיכא ביה תרי, והוו אינשי בינייהו, ובעו למיעבד להו פשרה, ובעי ממאן דאית ליה ממונא גבי חבריה במטותא, ושבק מן ממוניה מידי, אינמי דשבקיה כוליה ואחליה, וקנו מיניה דכן וכן ממונא אית לך וקא שבקת, ואי לא קנו מיניה, מצי מיהדר ביה, דקיימא לן פשרה צריכה קניין. עכ"ל ה"ג. אלמא דסבירא להו דקניין פשרה לא מהני מעיקרא, קודם שגילו להם מה יש לזה ליתן ומה יש לזה למחול. דאי סלקא דעתא דבכל עניין מהני הקיניין, בין קודם שגילו להם הפשרה בין אחר שהודיעום, א"כ הוה ליה הכי למימר, היכי דמי פשרה בין מעיקרא בין בתר הכי. וליכא [למימר] דהא דנקט למילתיה בעל ההלכות בקניין שאחר שהודיעום הפשרה, לרבותא נקטיה דאפילו בתר דאודעינהו הפשרה בעי קניין ובלא קניין לא מהני, א"כ הכי הוה להו למימר, אפילו אחר שהודיעום צריך קניין. ומדלא אמרי אפילו כדפרי', ש"מ דווקא קאמר אחר הפשרה מהני קניין, אבל קודם לכן לא מהני קניין. וטעמא רבה איכא, דמקמי הפשרה דאכתי לא ידעי מה יש לזה ליתן ולזה למחול, קניין בטעות הוא וחוזרין שפיר. ואעפ"י שציוהו לתת לעניים, מה בכך, הא קיימא לן כבית הלל [נזיר ל' ע"ב] דאפילו הקדש טעות אינו [הקדש] דלא אלים (אלא אמר) אמיר' בטעות דהקדש מקניין בטעות דהדיוט. ואפילו קניין בב"ד חשוב לא מהני, גם קניין בטעות. אע"ג דקיימא לן דאסמכתא לא קני ואפילו הכי בב"ד חשוב בקניין קניא [נדרים כ"ז ע"ב], ה"מ התם דידע מאי מקנה וכמה הוא מקני אם לא יקיים תנאו, אבל כל כי האי גוונא דלא ידע בשעת קניין כמה הוא מקני, לא אשכחן קניין כזה שיועיל.
ולא דמי להא דאמר בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ד ע"ב] שלחו ליה מבי רב לשמואל, לפני גמר דין וקנו מידו מאי. שלח להו אין אחר קנין כלום. פי' כיון דקנו מידו מעיקרא שלא יחזור בו, תו לא מצי מיהדר ביה. דשאני התם דידע כמה הוא מקני, שמא יחייבוהו מן הכל או יפטרוהו מן הכל, ולא דמי לפשרה כלל (כלל). תדע, דהא קיימא לן דמחילה אינה צריכה קניין כמו שהוכיח ר"י מכמה ראיות, ואין לי להאריך בזה, ואפילו הכי גבי פשרה כתב בה ההלכות דבעי קניין, משום דבלא קניין נראה כמו מחילה בטעות ולא קניא. ונהי דקנין בטעות נמי קיימא [לן] דחוזר, ואפי' הכי מהני קניין גבי פשרה, דמ"מ כיון דאיכא קניין אלימא מילתא טפי, ה"מ קניין דבתר דאודעינהו הפשרה, דידעי מאי קא מקני. אבל מקמי דלודעינהו טעות גמור הוא ואפילו קניין לא מהני לפי דברי ההלכות, דקניין בטעות גמור הוא כדפר' וחוזר. והוה ליה קניין דמקמי פשרה כמו מחילה בלא קניין דבתר פשרה, דבכל חדא איכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא. אבל קניין דבתר דאודעינהו הפשרה מהני, כיון דאיכא תרתי לטיבותא. כן יש לפרש דברי ההלכות. ומה שכתב רבי' יוסף טוב עלם זצ"ל דהא דפשרה צריכה קניין, דווקא בשנים, אבל פשרה בג' לא בעיא קניין, והכא טובא הוו. זה אינו, דה"מ היכא דפשרה גופא בג' הואי, כדאמרי בי תלתא, אבל הכא בנידון זה, נהי דרבים עמדו שם, פשרה גופא ביחיד הואי, שהרי ר' יואל לבדו היה פשרן. ואף אם ימצא בשום ספרי הפסקים הקניין בפשרה מהניא אף קודם פשרה, כיון דהוכחתי מדברי הלכות גדולות דקניין הוי דווקא בתר דאודעינהו הפשרה, מאן ספין ומאן דקיני להוציא (יעקב) ממון מר' יעקב כיון דלדברי ה"ג הוא פטור, כדפרישית דקניין דמקמי הכי קניין בטעות הוא. וכ"ש הוא הכא בנדון זה דודאי בטעות הואי דאטעיוה קרוביו של ר' יואל, ואחד מן העדים, וקצת מחשובי הקהל, שהבטיחוהו שכך גמרו עם ר' יואל שלא יצוהו ליתן רק זקוק, ולא היה מבקש רק שיכבדוהו בפני הקהל, ונגד זקניו כבוד יעשה לו, והניח הדבר עליו, אבל בברור לא יצוהו לתת יותר מזקוק. ואע"פ שבשעת הקניין לא אמר, היינו משום שלא היה רוצה ר' יואל שיפרט כן בשעת הקניין, כי רצה שיכבדוהו בפני הקהל להניח הדבר עליו בסתם. וא"כ אזלינן בתר אומדן דמוכח טובא. ובפחות מכאן אזלינן בתר אומדן דעתא, כמו בפר' האיש מקדש [קידושין נ' ע"א] גבי ההוא גברא דזבין לניכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל. סליק ולא איתזר ליה. אמר רבא כל דסליק אדעתא למיתזר, והא לא איתזר ליה. ואפי' (ליכא) לאיכא דאמרי אדעתא למיסק והא סליק, שאני התם דלא פירש אפי' מעיקרא אדעתא למיתזר אלא אדעתא למיסק, ותו לא. אבל הכא הוא פירש ושנה ושילש, ושנו ושילשו לו, שלא יצוהו לתת אלא זקוק אחד. ודמי לזבין ולא איצטריכו ליה זוזי בפר' אלמנה [כתובות צ"ז ע"א], ולמברחת [ב"ב ק"נ ע"ב], ולדר' שמעון בן ר' מנסיא [שם קמ"ו ע"ב], וכמה מקומות בתלמוד אפילו לא פירש מידי, דאזלינן בתר אומדן דעתא, כל שכן הכא דמוכח טובא שהרי פי' כן מעיקרא והבטיחוהו שלא יתן אלא זקוק.
וא"ת הרי אין לו עדים שכך הבטיחו אלא קרובים. הרי אחד מן העדים שהיו בקניין אומר שכך הבטיח אותו מתחילה ועל תנאי כך עשה הקניין. והוה ליה כעד אחד אומר תנאי היו דברינו, ועד אחד אומר אינו תנאי, וקיימא לן כרב הונא בריה דר' יהושע בפר' ב' דכתובות [י"ט ע"ב] כיון דמילתא אחריתי היא ולאו למיעקר סהדותייהו קאתי, דנאמן. אע"ג דשטרא ממילא מעקרא כוליה, ואע"ג דאידך סהדא מכחיש ליה לגמרי ואומר אתה אומר שהיה תנאי בשעת קניין, ואני אומר לא היה תנאי. כל שכן דהאי חד סהדא דאומר שכך אמר מעיקרא דאדעתא שלא היה נותן אלא זקוק היה רוצה להקנות, לא עקר בהאי סהדותא הקיניין לגמרי, דלכל הפחות אהני הקניין לתת זקוק. ועוד דאידך סהדא לא מכחיש ליה, כי לא היה שם בשעה שהבטיחוהו, אין אומרין מי שלא ראה החדש יבא ויעיד, וא"כ אילו מצא תרי סהדי שכך אמר מעיקרא באנפייהו אדעתא שלא יתן אלא זקוק אני רוצה להקנות, ושוב הקנה בסתם, פשיטא דבתר דבריו הראשונים אזלינן, אע"ג דבשעת מעשה לא פירש, מידי דהוה אהא דאמר' בפר' הניזקין [גיטין נ"ה ע"א] אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי, פי' שלא בפני אשתו, וחזר ואמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה, מגורשת. דבתר דיבורא דאמר מעיקרא לעדים שלא בפניה אזלינן, כי לא היה רשאי לומר בפניה כי היה ירא מקטטה, הכי נמי איכא למימר הכי. וא"כ כיון דאילו אמר לשני העדים מעיקרא הכי, בתר מעיקרא אזלינן, ה"נ היכא דאמר לאחד מן העדים מהני כאילו אמר לשניהם במחתא, דלא מעקרא סהדותא הוא, כרב הונא בריה דר' יהושע כדפר'. ואפילו לר' פפא דאמר התם [כתובות שם] דעד אחד אומר תנאי אינו נאמן, ה"מ התם דאידך מכחיש ליה לגמרי, ועל דלא אתי על פה ומרע לשטרא דלא כתיב ביה תנאי. אבל הכא על עדותו בעל פה, עדות ופתחו עמו הוא, שהוא אומר אמת בפני היה הקניין, אמנם מעיקרא גילה לי דעתו שלא היה מקנה אלא ליתן זקוק. וליכא למימר דל זה העד מכאן אכתי ליתהני הקניין בסתם בעד השיני שאומר שהקניין היה בסתם, דקיימא לן דקניין דאפילו בלא עדים ואפי' בינו לבינו מהני, כמו שכתב ר"ת, לא איברו סהדי אלא לשקרי. דודאי אי הדר אקני בפני שנים אחרים בסתם, לאו כל כמיניה דחד סהדא לומר תנאי היו דברינו מעיקרא, במקום שנים שמעידים שהקניין היה בסתם. אבל בנידן זה מהימן לומר תנאי היו דברי, על מנת שלא יאמר לו לתת לו אלא זקוק, ומה שהקניתי בסתם לכבודו נתכוונתי, והעד מסייעינהו שכך אמרתי לו תחילה, כיון דליכא אלא חד סהדא שמעיד שהקניין היה בסתם, ואותו העד אינו מכחישו, כי גם ר' יעקב מודה שהקנה בסתם, אלא שאומר שגילה דעתו לאחד מהם, ונמצא דאותו עד שגילה לו דעתו מעיקרא ושוב הקנה בפניו, הוה ליה כאילו אמר תנאי היו דברינו ואידך אמר לא היה תנאי, אותו הקניין עצמו סתם היה ולא היה תנאי לו, נאמן אותו שאמר תנאי כדפר' לעיל.
ועוד מטעמא אחריני יש לפטור ר' יעקב. אם אמר ר' יואל קודם הקניין דעתי להקל עליו כל כך שאם תרצה לחזור בך שתחזור, ושוב היה הקניין, מצי למימר דאדעתא הכי גמר ר' יעקב ואקני שיחזור בו אם רוצה. ולא דמי להא דאמר באיזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"ב] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה חזייה דהוה עציב, א"ל אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבינא לך שופרא כו' עד פטומי מילי נינהו, כיון דמוכר קא מתני ולוקח איבעי לאתנויי. והכי נמי אמרינן התם [ס"ו ע"א] גבי ההוא ש"מ דיהב גיטא לדביתהו כו', וא"כ ה"נ כיון דר' יעקב הוה ליה לאתנויי הכי, ור' יואל אתני, הוה ליה פטומי מילי. הא ליתנ' שהרי שם פי' ר"י דאיירי כגון שכבר פסקו וגמרו המכר בלא אחריות, ולהכי שייך למימר פטומי מילי, אבל הכא שר' יעקב גילה דעתו לר' יואל גופיה, ולמקצת הקהל, ולאחד מן העדים, שהוא רוצה שיקל עליו, והשיב ר' יואל שהוא רוצה להקל עליו שאם לא תיטב הפשרה בעיניו שיחזור בו. הרי שניהם לדבר אחד נתכוונו, ולא שייך הכא כלל פטומי מילי.
ואע"פ שאמר לו לתת לעניים, וקיימא לן [ר"ה ו' ע"א] בפיך זו צדקה, שאני הכא שלא נתחייב להם מעולם, שהרי קודם הקניין אמר לו אם ירצה לחזור שיחזור, ואדעתא דהכי הקנה לו, ונדר ופתחו עמו. וכן פי' שם ר"י, אם בתחלת הקניין אמר לו המוכר ללוקח קני לך, מוכר מתנה אותו כי הכי, ואי טרפי ליה מינך מגבינא לך כו', לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור הוא, אע"ג דלוקח הוא הצריך לתנאי זה, מוכר מתנה אותו. כי בודאי לא נתכוין לוקח לקנות אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר. סוף דבר נ"ל בנדון זה מכמה טעמים שר' יעקב לא יתן אלא זקוק, כמו שהבטיחוהו קודם הקניין. ושלומכם יגדל נצח כנפש שוחר טובתכם, מאיר ב"ר ברוך שיחי'.
